פרק יד

אחריות המדליק על נזקים שעשתה האש בריחוק מקום ממנו

הגמרא (כב:) מביאה את הפסוק האמור לגבי אש:

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב ה)

ועומדת על כך שלמרות שיצאה האש מעצמה, והמדליק הדליקה בריחוק מקום ממקום הנזק (ואף יכול להיות שהיה המדליק אנוס ביציאתה של האש), בכל זאת חייב הוא בנזק (הגמרא מביאה זאת כהוכחה לשיטת ר' יוחנן שאישו משום חיציו. ראה לקמן הלכה ה). הרמב"ם עומד על טבע זה של האש בפתח הפרק. אף הטור מביא פסוק זה בפתח דיני נזקי האש (תיח), אך הוא לומד ממנו תכונה שונה במקצת של האש – שהמדליק חייב אפילו אם הדליק ברשות בשדהו שלו, אם עברה האש לשדה חברו ולא נקט בכללי זהירות מתאימים.

השו"ע (תיח ב) בחר להעתיק את דברי הטור.

שיעור ההרחקה הראוי כדי לפטור מבעיר

המשנה (סא:) כותבת:

המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה?

רבי אלעזר בן עזריה אומר: רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור,

רבי אליעזר אומר: ט"ז אמות כדרך רה"ר,

רבי עקיבא אומר: חמשים אמה,

רבי שמעון אומר: "שלם ישלם המבעיר את הבערה" - הכל לפי הדליקה.

כלומר, התנאים במשנה חלוקים כמה אדם צריך להרחיק דליקה שבשדהו משדה חברו כדי להיפטר על נזקיה. דעתו של ר' שמעון יוצאת דופן משל כולם כיוון שהוא אינו נותן שיעור מוחלט אלא תולה את הדברים באומדן דעת ביחס לגובהה של הדליקה. כמותו פסקו כל הראשונים.

המשנה שלעיל מזו (סא.), דנה בשאלה דומה- אם קיים מכשול החוצץ בין הדליקה לבין שדה חברו, מה דרוש מהמכשול כדי שהמדליק יפטר:

עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות, או דרך הרבים או נהר – פטור

רבא מעיר, שגדר בגובה ד' אמות מועילה אפילו אם מדובר בשדה קוצים, הנדלקים בנקל. ר' פפא מפרש את דבריו- שצריך שד' האמות יהיו מעל גובה הקוצים.

וחלקו האמוראים בהבנת המשנה- רב סובר שהשיעור שנותנת המשנה אמור רק באש "קולחת", דהיינו אש המיתמרת כלפי מעלה, אך באש הנכפפת אין שיעור ואפילו עד מאה אמה חייב, ואילו שמואל סובר שבאש קולחת מספיק הפסק כל שהוא, ומשנתנו עסקה באש נכפפת.

הגמרא מביאה ברייתא לפי שיטת רב:

בד"א - בקולחת, אבל בנכפפת ועצים מצויין לה - אפילו עד מאה מיל חייב

רש"י מביא שני הסברים לאש נכפפת, הראשון, שמדובר על אש הנכפפת ומוטה מהרוח והשלהבת שבה נישאת ויכולה לקפוץ ולהצית, או שמדובר על אש נמוכה הנאחזת בעשבים ובקסמים שעל גבי הקרקע ולכן יכולה להגיע למרחוק.

אף הרשב"א מתלבט כיצד להבין את המציאות של אש נכפפת כמתואר בברייתא. אמנם הוא מבין כפירושו הראשון של רש"י, אך הוא דן מה הכוונה "עצים מצויים לה". האם הכוונה לעצים קרובים המעבירים את הדליקה הלאה, ואז הדבר דומה לפירושו הראשון של רש"י, או שמא מדובר על העצים הרחוקים בהם יכולה הדליקה לאחוז כיוון שהיא נכפפת.

בנוסף חלקו הראשונים לגבי ההיקף של מחלוקת רב ושמואל. הטור כותב: "...אבל אם נסרכה לצדיה ועצים מצויין לה אין לה שיעור בין לענין גובה בין לענין רוחב אלא בכל מקום שתעבור חייב לשלם". כלומר, דברי רב, שבאש נכפפת חייב אפילו בריחוק גדול, אמורים לא רק לגבי שיעור גובה הכותל, אלא גם לגבי שיעור ההרחקה הראוי. לעומתו, מדברי הרמב"ם משמע שדברי רב אמורים רק לגבי שיעור גובה הגדר, ועניינם הוא שגדר אינה יכולה לחצוץ ביעילות בפני להבה כפופה כאשר יש חומרי תבערה מצידה השני של הגדר.

גם בשאלת היקף דבריו של ר' שמעון (שאין לדבר שיעור מוחלט אלא הכל תלוי באומדן), חלקו הראשונים-

הרי"ף הבין שכל מחלוקתם של רב ושמואל, והחילוק שחילקו בין נכפפת לקולחת אינו אמור אלא לדעות התנאים הנותנים שיעורים שונים, אך לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו, אף זה תלוי באומדן ואין לחלק בין סוגי תבערה שונים.

לעומתו, הרמב"ם פירש שדברי ר' שמעון אמורים על כל השיעורים שבשתי המשניות, בין שיעור גובה הגדר ובין שיעורי ההרחקה. ועדיין דברי רב תקפים, שבלהבה נכפפת ועצים מצויים לה אין מקום גם לאומדן אלא כל כמה שיעבור ויזיק - חייב.

לגבי אש שעברה נהר. המשנה כאמור פוטרת. ובגמרא מובאת ברייתא האומרת שאם עברה האש נהר או שלולית הרחבים ח' אמות- פטור. ואף בזה חלקו האמוראים- רב אומר שהמשנה פוטרת רק אם עברה האש נהר ממש אפילו מרוקן הוא ממים, ואילו שמואל אומר שפטור אפילו אם עברה האש תעלת השקיה קטנה ובלבד שתהיה מלאה מים.

הטור פירש שאין מחלוקת ממש בין רב לשמואל, אלא אחד דיבר על מחסום המלא מים והשני על מחסום ריק ממים, לכן באש שעברה נהר של שמונה אמות אפילו ריק ממים או תעלה מלאה מים אפילו קטנה, פטור. לעומתו, הרמב"ם פוסק על פי פשט המשנה והברייתא, שדווקא נהר מלא מים ורחב שמונה אמות נחשב חציצה.

הרא"ש והטור לומדים מלשון המשנה "המדליק בתוך שלו" שכל השיעורים אמורים דווקא באדם שהדליק בהיתר בתוך שלו, אך אדם שהדליק מלכתחילה בתוך רשות חברו, חייב אפילו על דברים שהלהבה עברה מחסום גדול כדי להגיע אליה^[49]. (כדבריהם אולי משמע גם מלשון הרמב"ם שפתח בהלכה א' בחיוב המבעיר בשדה חברו, ולא כתב את גדרי ההרחקה אלא בהלכות ב'-ג' במבעיר בשדהו שלו).

השו"ע (תיח ב-ה) פסק כדברי הרמב"ם, אך לא חילק כלל בין מדליק בשדה חברו לבין מדליק בשדהו שלו. הרמ"א פסק כרא"ש וכטור שבמדליק בשדה חברו אין גדרי הרחקה וחייב תמיד. גם לגבי הגדרת הנהר, פסק השו"ע כרמב"ם, והרמ"א פסק כטור.

דליקה בטיחותית שהפכה למסוכנת

הגמרא (כג.) דנה בשאלת אישו משום חיציו או משום ממונו, דהיינו האם המדליק חייב כאילו הלך ושרף ישירות במו ידיו, או שבמעשה ההדלקה רק יצר את האש ועתה הוא חייב על שמירתה כפי שחייב לשמור על שורו שלא יזיק (ועי' עוד בעניין מחלוקת זו בהלכה הבאה, ולעיל פרק ב' הלכה יז). הגמרא טוענת, שלפי ההבנה שבאש חייב משום חיציו, לא מובן כיצד התורה פוטרת על שריפת חפצים מכוסים (דין "טמון", ועי' להלן הל' יא-יב), שכן אדם המזיק באופן ישיר חייב על כל מה שהוזק על ידו.

תשובת הגמרא היא שאף מי שחושב שאישו משום חיציו, מודה שאישו היא גם משום ממונו, והפטור של טמון הוא במקרה בו הדליקה הודלקה במקום בטיחותי, כשגדר חוצצת בינה לבין החפצים שהוזקו, ואז נפלה הגדר מסיבה חיצונית כלשהי והאש עברה והזיקה. במקרה כזה כבר לא ניתן לחייב את האדם כמזיק ישיר, שכן בשעה שהדליק את האש לא פשע. לכן יש לחייבו משום ממונו אם יכול היה לעצור בעד האש ולא עצר, שהרי הדבר דומה אז לאדם שיכול היה לשמור את שורו מלהזיק ופשע ולא עשה זאת.

הרמב"ם פוסק בהתאם, שאדם שיכול היה לעצור בפני אישו ולא עשה זאת, חייב אפילו אם בשעה שהדליקה היתה בטיחותית. וכך פוסק השו"ע (תיח ו)

המשלח את הבעירה ביד אדם אחר

נאמר במשנה (נט:)

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

שלח ביד פקח - הפקח חייב

ובגמרא חלקו האמוראים-

לדעת ריש לקיש (בשם חזקיה), השולח את הבעירה ביד חש"ו (חרש שוטה או קטן) פטור מדיני אדם כדברי המשנה רק אם נתן בידו גחלת הדורשת ליבוי כדי שתצית, אך אם נתן בידו שלהבת בוערת, חייב הנותן. בגמרא (ט:) מובא הטעם לפטור במוסר גחלת- שדרכה של הגחלת ללכת ולהתעמעם ולכבות מאליה (מה שאין כן שור, שאפילו אם הוא קשור, סופו להשתחרר, ועי' לעיל פרק ד הלכה ו). לעומת זאת, שלהבת היזקה ברור וחייב המוסרה כיוון שלא שמרה כראוי.

לעומתו, ר' יוחנן סובר שאפילו אם נתן בידו שלהבת ממש עדיין פטור, כדברי המשנה משום שידו של החרש היא שגרמה לתבערה בפועל. ר' יוחנן מודה שחייב המוסר רק אם מסר לו נר או חומרי תבערה טובים במיוחד^[50].

הגמרא (כב:) דנה במחלוקת האמוראים לגבי טבע חיוב הנזקין של האש. ר' יוחנן סובר ש"אישו משום חיציו", כלומר, יש לראות את המדליק כיורה חץ, והלהבה שנוצרת ומתפשטת הרי היא ככוחו הישיר של המדליק, לעומתו סובר ריש לקיש ש"אישו משום ממונו", כלומר, המדליק יצר בעירה בה יש פוטנציאל נזק, והוא חייב על כך שלא שמרה כראוי, והתפשטה והזיקה, בדומה לחיובו על שורו שהזיק. (עי' לעיל פרק ב הלכה יז).

הגמרא מסבירה את טעמו של ריש לקיש- אם נתן ביד החש"ו שלהבת ממש, הרי שהוא חייב משום שאישו כממונו ולא שמר כראוי על ממונו – שלהבתו. טעמו של ר' יוחנן הסובר שגם המוסר ביד חש"ו שלהבת ממש עדיין פטור, הוא ש"אישו משום חיציו", ומעשה ההצתה הינו של החש"ו, ולא של המוסר הראשון, ומעשה ההדלקה הראשון כבר אינו בר תוקף, ופטור המוסר.

אמנם, בסופה של הסוגיה מגיעה הגמרא למסקנה שלדעת ר' יוחנן החיוב באש הוא גם משום חיציו וגם משום ממונו. על רקע זה אומרים התוספות (שם ד"ה "חציו") שר' יוחנן סובר שפטור המוסר אפילו אם מסר לחש"ו שלהבת ממש לא מפני שאישו משום חיציו אלא מפני שדעתו היא שמסירה שחש"ו היא שמירה מספיקה אפילו עבור שלהבת. לעומת זאת, מרש"י (כב: ד"ה "ורבי יוחנן") משמע שדעתו של ר' יוחנן שפטור המוסר אפילו אם מסר גחלת היא פועל יוצא של דעתו שאישו משום חיציו בלבד, ולכן בסופו של דבר, כאשר ר' יוחנן הודה שאישו היא אף משום ממונו, יש לפרש שאף חזר בו ממחלוקתו עם ריש לקיש (גר"א תיח טו).

בניגוד למצוי, פסק הרמב"ם במחלוקת זו כריש לקיש, מכיוון שחזקיה הוא רבו של ר' יוחנן, ונתן כסיבה לפטור המוסר גחלת את הטעם של הגמרא (ט.), וכך פסק השו"ע (תיח ז-ח)

חיוב על נזקי האש בריבוי גורמים

המשנה (נט:) דנה באש שכמה אנשים השתתפו בהצתתה:

"אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב,

אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב.

בא אחר וליבה - המלבה חייב,

ליבתה הרוח - כולן פטורין"

כלומר, אם כמה אנשים תרמו להצתת האש בזה אחר זה, למרות שלא היתה האש נוצרת לולא השתתפותם של כולם, בכל זאת דווקא האחרון חייב. בנוסף, אם במעשיהם של כל האנשים לא היה די ליצירת הבעירה המזיקה, ורק הרוח שבאה לבסוף ליבתה את האש וגרמה לנזק, אזי כולם פטורים.

הרא"ש, התוספות והרמב"ם מבינים שהמשנה מדברת ברוח שאינה מצויה. כלומר, אם אחד הביא את העצים ואחד את האור (או הפוך), ואז באה רוח מצויה, ליבתה, והאש יצאה והזיקה, אזי חייב האחרון, שהרי אותו אחרון דומה למניח משא בראש הגג, ונפל ברוח מצויה והזיק, שחייב משום אש (עי' לקמן הל' טז). לעומת זאת, המקרה בו המשנה פוטרת את כולם, הוא כאשר ברוח מצויה לא היה די בכדי לגרום לנזק, ולאחר ההצתה באה רוח שאינה מצויה וליבתה. בזה פטור אפילו האחרון, שכן לא היה לו להעלות על דעתו שתבוא רוח שכזו.

הר"י לעומתם, מפרש שהרוח שבמשנה היא אפילו רוח מצויה, ובכל זאת פטורים כולם שכן מדובר על מקרה בו ליבה האדם האחרון, והרוח המצויה ליבתה עימו, ובשניהם לחוד לא היה די כדי ללבות אלא רק ביחד (עי' בנושא הבא- ליבה וליבתה הרוח). מכל מקום נמצא שאין להלכה מחלוקת בין הר"י לבין שאר הראשונים, שכן כולם מודים שאם הותיר אדם להבה שנתלבתה ברוח מצויה והזיקה, מתחייב בנזקיה.

השו"ע (תיח ט) פסק בהתאם לדברי הרמב"ם.

ליבה וליבתו הרוח

בגמרא (ס.) מובאת ברייתא הדנה במקרה בו הבעירה נוצרה בשיתוף של המזיק והרוח

ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור

הגמרא מעמתת ברייתא זו עם הדין הידוע בהלכות שבת, ש"זורה ורוח מסייעתו חייב", כלומר, דרכה של מלאכת הזורה, עליה חייבים בשבת, היא זריקה של תערובת הגרעינים והמוץ כלפי מעלה, כך שהמוץ הקל יעוף עם הרוח והגרעינים יחזרו ויפלו לתוך הכלי. ברור שלא הרוח לבדה ולא האדם הזורה לבדו יכולים לבצע את המלאכה, ובכל זאת, אם הם חוברים ביחד, האדם חייב. ובכן, שואלת הגמרא, מדוע יפטר אדם המלבה בשיתוף עם הרוח, אפילו אם בכל אחד מהם לבדו לא היה די בכדי ללבות את האש ולהזיק! ובמילים אחרות- מדוע אדם הנעזר בכוחות הטבע בכדי להזיק לא יהיה חייב על נזקו?

לאמוראים תשובות שונות-

אביי מתרץ שהמזיק ליבה מצד אחד והרוח מצד אחר, כלומר, האדם והרוח ליבו בשני מקומות שונים והאדם לא נעזר ברוח באופן ישיר^[51] (רש"י).

רבא אומר, שבעוד שהמזיק התחיל ללבות, היתה רוח מצויה, שלא היתה יכולה לעזור לו וללבות איתו, ורק לבסוף באה רוח שאינה מצויה, שראויה להצטרף עם מעשיו לכדי ליבוי המזיק. כלומר, כיוון שלא התכוון המלבה להשתמש ברוח, אין הדבר דומה לזורה ורוח מסייעתו.

ר' זירא תירץ, שמדובר במקרה שהמלבה נשף בעדינות כדרך המחממים בהבל פיהם, ואין הדבר נחשב ליבוי כלל^[52].

ר' אשי מסביר שבשבת האיסור הוא על "מלאכת מחשבת", כלומר, מלאכה בה מתקיימת מחשבתו של העושה^[53], מה שאין כן נזקין, בהם אדם המזיק בגרמא, דהיינו, באופן עקיף כמו כאן, למרות שתוכניתו להיעזר ברוח על מנת ללבות ולהזיק נתקיימה, בכל זאת יהיה פטור.

רוב הראשונים, ובהם התוספות, הרא"ש והטור, פסקו כר' אשי, שאם ליבה ונעזר ברוח באופן כזה שאין ברוח בפני עצמה ללבות ואין בליבויו שלו בפני עצמו בכדי ללבות, פטור.

אמנם הרמב"ם כתב שליבה וליבתו הרוח- חייב. ומסבירים המגיד משנה והכסף משנה, שהרמב"ם פסק כאמוראים החולקים על ר' אשי, הסוברים שהיעזרות ברוח אין בה בכדי לחייב את המלבה כאשר אין בליבויו שלו בכדי ללבות^[54].

התוספות (ס. ד"ה "והכא") מגיעים למסקנה שאם שנים ליבו אש ואין בכל אחד מהם לבדו בכדי ללבותה, פטורים שניהם, שכן לפי ר' אשי כל אחד מהם עשה גרמא בלבד, כמו המלבה שנעזר ברוח, שהוא פטור. אמנם התוספות מסתייגים מדבריהם שלהם מסברה.

השו"ע (תיח ט) פסק על פי דברי הרמב"ם, והרמ"א הביא את דעת הראשונים הפוסקים כר' אשי. עוד מביא הרמ"א את הדעה לפיה גם שנים שליבו יחד ואין בכל אחד מהם בכדי ללבות לחוד, פטורים שניהם.

דין טמון בגדיש בדברים שדרך לטומנם בגדיש ובשאין דרכם, במדליק בשלו ובמדליק בשל חברו

המשנה (סא:) מביאה מחלוקת תנאים:

המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו,

ר' יהודה אומר: משלם מה שבתוכו,

וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין.

ובהמשך-

ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.

כלומר, חכמים סוברים שכאשר פלוני הזיק באש, ישנו פטור על כלים הטמונים בתוך הגדיש, ור' יהודה חולק. כמו כן, כמבואר בסיפא, אם הכלים הטמונים הם כאלה שניתן לצפות שיהיו שם, מודים חכמים שחייב עליהם. הגמרא לעיל (ס.) מביאה את המקור של חכמים לפטור הטמון- בדין נזק האש נאמר:

כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב ה)

וכשם שקמה היא בגלוי אף כל דבר גלוי, למעט את הטמון, שאינו בגלוי.

בגמרא מובאת ברייתא הכוללת את המשנה בתוספת ביאור -

המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, ר' יהודה אומר: משלם כל מה שהיה בתוכו,

וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או גדיש של שעורין,

ורואין מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה.

במה דברים אמורים - במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו,

אבל מדליק בתוך של חבירו - (דברי הכל) משלם כל מה שהיה בתוכו.

בהבנת החילוק שבברייתא, בין המדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חברו, נחלקו בגמרא האמוראים-

ר' כהנא מבין שהמחלוקת היא רק במדליק בתוך שלו, ויצאה והזיקה בשל חברו, ובמדליק בשל חברו כולם מודים שחייב אף על הטמון^[55].

רבא לעומתו אומר, שהמחלוקת היא בין במדליק בתוך שלו ובין במדליק בתוך של חברו, אך מדובר במחלוקות שונות- אם הדליק בתוך שלו, סוברים חכמים שפטור על כל סוג של טמון, ואם הדליק בשל חברו, פוטרים חכמים רק על טמון שלא היה צפוי שם. ור' יהודה בין במדליק בתוך שלו ובין במדליק בתוך של חברו, סובר שחייבים על כל סוג של טמון.

רש"י ותוספות מסבירים, שהמחלוקת הראשונה, במדליק בתוך שלו ויצאה האש והזיקה, היא שחכמים לומדים מגזירת הכתוב הנ"ל, שפטור המזיק בטמון, ואילו ר' יהודה אינו לומד גזירת כתוב זו.

בפירוש טעם המחלוקת השניה, במדליק בתוך של חברו, כתבו הרשב"א והתוספות, שבשונה ממדליק בחצרו שלו, כאן לכולי עלמא אין גזירת הכתוב לפטור בטמון. כאן פוטרים חכמים משום שלדעתם אין ראוי לחייב אדם באש על דברים שלא ידע שהוא עשוי להזיק. לכן פטור רק על דברים שאין צפוי שיהיו טמונים כגון ארנק בגדיש. לעומתם, ר' יהודה מחייב על כל נזק שבא על ידי המדליק, כפי שהוא מחייב במדליק בתוך שלו.

בגמרא (כג.) חלוקים ר' יוחנן וריש לקיש האם אישו משום חיציו וממונו או רק משום ממונו (עי' לעיל הל' ה-ו), והגמרא מניחה כדבר פשוט, שהפטוֹר על טמון אינו יכול להתקיים אם אישו משום חיציו, שכן אדם המזיק בידיים אינו נפטר על דברים שהזיק רק משום שהם נסתרים מן העין. לכן הגמרא מסבירה שלמאן דאמר שאישו היא גם משום חיציו, יהיה פטור בטמון רק אם בשעת ההצתה היתה גדר המפרידה בינו לבין חברו, ואחר כך נפלה הגדר שלא מחמת הדליקה, והיה יכול לגודרה ולא גדרה, ועברה הדליקה והזיקה ברשות חברו. במקרה זה חייב רק משום ממונו (כיוון שבשעת ההצתה לא פשע) ויש מקום לפטור בטמון.

כל הראשונים פסקו כחכמים ואליבא דרבא, שהמדליק פטור על כל טמון אם הדליק בשלו, ופטור רק על טמון בלתי צפוי אם הדליק אצל חברו. אמנם חלקו הראשונים ביחס למשמעות הפסק שאישו משום חיציו.

הטור (ורוב הראשונים עימו) כתב, על פי הסוגיה הנ"ל, שאם הדליק בשלו בשעה שהיתה גדר חוצצת בין שלו לבין של חברו, ונפלה הגדר שלא מחמת הדליקה והזיקה, רק אז חייב על כל טמון שהוא. אך אם הדליק בשלו בשעה שאין גדר, או אפילו בשעה שיש גדר, אך נפלה היא מחמת הדליקה, נחשב הוא כמזיק בתוך של חברו, וחייב על כל טמון צפוי.

הרמב"ם חלק, וללא התייחסות לדין אישו משום חיציו, כתב שפטור בטמון לגמרי בכל מקרה שמדליק בתוך שלו.

השו"ע (תיח יג) פסק כטור. והגר"א (ס"ק לג) צידד להלכה כרמב"ם.

גדי ועבד שנשרפו עם הגדיש

בסמיכות להצגת דין טמון, אומרת המשנה (סא:)-

היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו - חייב,

עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו – פטור

כלומר, אם הצית אדם אש והיא שרפה את גדישו של חברו, והיה גדי כפות לגדיש, ועבד סמוך לגדיש, חייב המצית, ובמקרה ההפוך, פטור.

בסוגית הגמרא העוסקת בשאלת אישו משום חיציו או משום ממונו (כב:), מובאת משנה זו כראיה לכך שאישו משום חיציו היא, שהרי אם אישו משום ממונו היא, מדוע שיפטר על נזק לעבד כפות? הרי אם ממונו (שורו) הרג עבד, חייב כופר! ואכן, הגמרא מבארת שריש לקיש, הסובר שאישו משום ממונו, צריך להסביר שההצתה היתה בגופו של העבד, ושבאה המשנה ללמדנו שבמקרה זה פטור על הגדי אף אם הוא שייך לאדם אחר.

רש"י מסביר, שכאשר הגדי כפות, והעבד סמוך, יכול העבד לברוח, ולכן פטור המצית על הריגתו, וחייב על הגדיש ועל הגדי. לעומת זאת, כאשר העבד כפות, הרי שהמצית ביצע מעשה של הרג, ופטור על הגדי והגדיש, על פי הכלל 'קים ליה בדרבה מיניה' (כלומר, אדם המתחייב שני עונשים במעשה אחד, מקויים בו רק החמור מבין שניהם) ^[56].

הרשב"ם (תוס' שם ד"ה "והיה") מפרש שאם הגדי אינו כפות, אז פטור המצית עליו, בין אם העבד כפות (שאז זה משום 'קים ליה בדרבה מיניה') ובין אם הוא אינו כפות (שאז זה משום שהגדי יכול לברוח), ואם הגדי כפות, אזי חייב המצית עליו, שכן לא יכול היה לברוח, ובלבד שאינו פטור משום 'קים ליה' (אם גם העבד כפות). שיטה זו שונה מרש"י רק בכך שלפיה אין חייבים על גדי שאינו כפות, שכן ניתן לצפות שיברח. זאת לעומת רש"י ממנו משמע שאין הבדל בין גדי כפות לגדי שאינו כפות, כיוון שאין אנו מצפים מהגדי שיברח אפילו אם הוא אינו כפות.

ר"ת (שם) הסביר אחרת את משמעות הגדי בדוגמה שבמשנה- לדבריו, אין דרכם של אנשים לכפות גדי. היינו יכולים לחשוב, שכל דבר שלא צפוי היה שישרף עם הגדיש, נחשב בגדר טמון ופטרה תורה עליו. על רקע זה משמיעה לנו המשנה, שגם דברים שאינם בגדר הרגיל, כגדי כפות, אינם נחשבים טמון, כיוון שהם גלויים. המקרה ההפוך (גדי סמוך ועבד כפות), מובא כדי להשמיענו, שאף במקום שמצד דין טמון לא היינו חושבים לפטור, עדיין יכול המדליק להיפטר מדין 'קים ליה'.

לרמב"ם הסבר מעט דומה, אך בהחלט אחר, המשאיר מקום לפרשנות. לדבריו, מדובר במקרה שהדליק בחצר חברו. כזכור, במקרה כזה אפילו חכמים אינם פוטרים אלא בדברים שאין דרכם להימצא בגדיש. הרמב"ם מסביר שבגדי כפות ועבד סמוך חייב "שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש", דהיינו, דינו של הגדי הכפות הוא כשל מוריגים בגדיש, הרגילים להיות שם. אמנם, הרמב"ם אינו כותב במפורש את הסיבה שבגדי סמוך ועבד כפות פטור. המגיד משנה מניח שהסיבה היא כפירוש שאר הראשונים, משום 'קים ליה'^[57].

המשאיל מקום לחברו להגדיש

בגמרא (סב.) מובאת ברייתא המתארת את מחלוקת חכמים ור' יהודה בטמון. הברייתא מסיימת-

ומודה ר' יהודה [שמחייב בטמון] לחכמים [הפוטרים בטמון], במשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש והגדיש והטמין, שאין משלם אלא דמי גדיש בלבד;

[1] להגדיש חטין והגדיש שעורין, [2] שעורין והגדיש חטין,

[3] חטין וחיפן בשעורין, [4] שעורין וחיפן בחטים,

שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד.

כלומר, אפילו ר' יהודה, הסובר שחייב המדליק על כל סוג של טמון, בין שהדליק בשדה חברו ובין שהדליק בשדהו שלו, מודה לחכמים כאשר המזיק הוא שומר, שקיבל על עצמו שמירה של גדיש, והמפקיד הניח כלים, שחייב השומר רק על מה שקיבל על עצמו לשמור.

רש"י מסביר לפי אותו העיקרון את ארבעת המקרים שבסיפא של הברייתא- אם נתן לו רשות להגדיש שעורים והגדיש חיטים, או אפילו שעורים המחופות חיטים, משלם המשאיל שהזיק רק דמי שעורים, שכך קיבל על עצמו (מקרה שני ורביעי בסיפא). בנוסף, אם נתן לו רשות להגדיש חיטים אך הגדיש שעורים (מקרה [1]), בוודאי שחייב רק על שעורים, שרק הם ניזוקו, ולבסוף, אם נתן לו רשות לחיטים, ואכן הגדיש חיטים אך חיפן בשעורים (מקרה [3]), חייב גם כן רק על שעורים שכן מצטדק המשאיל ואומר שלא ראה שם אלא שעורים, ולכן לא נזהר כל כך.

מהרמב"ם לעומת זאת, משמע שמקרים [3] ו[4] מדברים במקרה שהשאילו מקום סתם. במקרה כזה, אם הגדיש חיטים וחיפן בשעורים, חייב המדליק רק עד דמי שעורים, כי הוא טוען שהתחייב לשמור רק על מה שראה, שזה שעורים. כמו כן, אם הגדיש שעורים וחיפן בחיטים, חייב אמנם על החיטים שבחיפוי, אך על גוף הערימה משלם רק כדמי שעורים, כיוון ששעורים הוזקו. נמצא, שלדעת הרמב"ם, בניגוד לרש"י, אפשר שאם קיבל על עצמו לשמור חיטים, אפילו אם רואה שעורים (במקרה שהגדיש חיטים וחיפן בשעורים), חייב על דמי חיטים.

התוספות מעירים, שמדובר במקרה שלא ראה המדליק את ערימתו של המגדיש, כיוון שאחרת אין להבין מדוע אם הגדיש חיטים יהיה חייב רק בדמי שעורים, אפילו אם התחייב בשמירת שעורים, שהרי ידע מה הוא מזיק.

השו"ע (תיח טו) פוסק כלשון הרמב"ם.

עשו תקנת נגזל באישו

חז"ל תיקנו שכאשר נגזל וגזלן חלוקים בשאלה מה נגזל, יכול הנגזל להישבע שאכן כך גזלו כדבריו, ולגבות ממנו (שבועות מד:).

ראינו את שיטת ר' יהודה במשנה, המחייב בטמון בכל אופן, ואת שיטת החכמים המודים לו במקרה בו הדליק בשל חברו ומדובר בדבר טמון שצפוי שיהיה שם (למשל, המדליק את בית חברו, חייב אף על ארנק החבוי בו, כיוון שכן דרכם של אנשים לשמור ארנק בביתם).

הגמרא (סב.) מביאה את דברי שמואל:

"לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו"

כלומר, לר' יהודה, המחייב על טמון באש, מצב מצוי הוא שאין עדים שיכולים להעיד מה נשרף, כיוון שלא ראו זאת קודם השריפה (כי היה זה טמון), ולאחר השריפה לא נותרו שרידים. לכן מחדש שמואל ש"עשו תקנת נגזל באישו". כלומר, כפי שהנגזל טוען מה גזלו מאיתו, נשבע ונוטל מהגזלן, כך הניזק באש נשבע מה נשרף לו ונוטל מהמצית. כיוון שחכמים מודים לר' יהודה במדליק בתוך של חברו בדברים שדרכם להיות שם, אמורים דברי שמואל גם לגבי שיטת חכמים.

בהמשך מעלה ר' יימר את השאלה, מה הדין אם טוען אדם שהיה לו בבית חפץ יקר ומיוחד, שנשרף, והוא תובע את שוויו מהמזיק. ר' אשי עונה, שרק אם סביר שהיה לו חפץ שכזה (למשל, אם הוא עשיר, או שהוא אמין וישר, ואנשים מפקידים אצלו דברים יקרים) יכול להישבע וליטול פיצוי מהמזיק.

הראב"ד (מובא ברשב"א) סובר שדין זה, שיכול הניזק להכריז מה נשרף לו, להישבע וליטול, נאמר רק במקום בו טוען המזיק טענת שמא, כלומר, שאינו יודע בדיוק מה שרף, אך במקרה שהוא טוען טענת ברי, כלומר, שהוא יודע מה שרף, וזה פחות ממה שאומר הניזק, יכול המזיק להישבע ולהיפטר כדין כל מודה במקצת^[58]. אמנם הרשב"א, המגיד משנה והבית יוסף חולקים על זה, ומפרשים שגם כאשר טוען המזיק טענת ברי יכול הניזק להישבע וליטול^[59]. וכן פסק בשו"ע (תיח יג)

עוד בעניין זה, עיין ברמב"ם חובל ומזיק פרק ז הלכה יז-יט, ובדברינו שם.

פשתן שעל גמל שהוצת מנרו של חנווני והצית בית

המשנה (סב:) כותבת:

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה - בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ - החנוני חייב; רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור

הגמרא (כב:) הדנה בשאלת אישו משום חיציו או משום ממונו מביאה משנה זו כראיה לכך שאישו משום חיציו, שכן אם אישו היא משום ממונו, קשה להבין מדוע בעל הגמל חייב כשהיה נרו של חנווני בפנים, שהרי האש היא ממונו של החנווני, והגמל רק העביר את האש מנרו של החנווני לבירה^[60]. לכן מפרש ריש לקיש, הסובר שאישו משום ממונו, שמדובר במקרה בו הגמל הלך לאורך דופן הבית והציתו באופן ישיר. במקרה כזה בעל הגמל חייב על כל מה ששרף גמלו באופן ישיר משום שיכול היה למשוך את גמלו משם. כמו כן, על פי דרך זו מעמיד ריש לקיש את המקרה שבסיפא, בו רק החנווני שהניח נרו בחוץ חייב, במקרה בו לא יכול היה בעל הגמל להפריד את גמלו הבוער מהבית.

כיוון שלהלכה אישו משום חיציו, אין צורך להעמיד את המשנה כדברי ריש לקיש, לכן מדגיש הרמב"ם שאם נרו של החנווני היה בתוך חנותו, חייב בעל הגמל בין אם עמדה הבהמה, ורק העבירה את האש, ובין אם לא עמדה אלא הבעירה ישירות את כל הבית. זאת משום שטעם החיוב אינו משום שהגמל הדליק את כל הבירה באופן ישיר (כבהעמדת ריש לקיש), אלא משום שבעל הגמל נחשב כמצית האש כיוון שהרבה בטעינת גמלו עד שיכנס הפשתן לתוך הבית.

בגמרא (ל.) מובאת ברייתא לפיה ר' יהודה פוטר את החנווני שהניח נר חנוכה בחוץ, משום שזוהי "רשות מצוה". הגמרא מתלבטת האם ר' יהודה פוטר את העושה ברשות דווקא ברשות מצווה, כיוון שאז אין לו ברירה, או גם ברשות אחרת, כמו צרכים מסויימים שהתירו לעשות ברשות הרבים. למסקנת הגמרא פוטר ר' יהודה על כל נזק שנעשה ברשות הרבים מתוך שימוש שיש לו רשות.

הרמב"ם פוסק שלא כר' יהודה, ולכן הוא כותב שאפילו בנר חנוכה חייב החנווני, שכן היה עליו לשבת ולשמור^[61].

בגמרא (כב.), מובאת כאמור משנתנו בהקשר של הדיון אם אישו משום חיציו או משום ממונו. בנוסף מובאת בהקשר זה המשנה העוסקת בכלב שלקח חררה, אכלהּ והדליק אגב כך גדיש, שמשלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק (עי' לעיל פרק ב הלכה יז). רש"י מסביר שעל הגדיש משלם הכלב חצי נזק בלבד מדין צרורות. בעקבות הבנה זו, שבע"ח שהצית חייב רק חצי נזק, מדין צרורות, פוסק הטור (תיח), שאף הגמל שבנידוננו, אם הצית את הבית במקום אחד, והאש התפשטה משם ושרפה עוד מהבית, חייב בעל הגמל נזק שלם רק על מה שהצית הגמל באופן ישיר, אך על שאר הנזק לבית חייב בעל הגמל רק חצי נזק, מדין צרורות.

לעומתו, הרמב"ם כתב בפשטות שאם נרו של החנווני היה בפנים, בעל הגמל חייב, ומשמע שחייב נזק שלם על כל הנזק לבית.

השו"ע (תיח יב) פוסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את שיטת הטור.

המקרב את החפץ הנשרף לאש

בגמרא (נה:) מובאת ברייתא:

אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן... והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה...

כלומר, מי שמקרב את קמתו של חברו כנגד האש, כך שבגללו האש אחזה בה, חייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם. בגמרא מבואר, שמדובר במקרה בו קירב את הקמה בכזה אופן שרק רוח שאינה מצויה תצליח להאחיז את האש בקמה, ולכן פטור, שכן לא העלה על דעתו שלפתע תתחיל רוח כזו לנשב. אמנם, אם קירב את קמת חברו למרחק בו אפילו רוח מצויה תוכל להעביר את האש לקמה, חייב גם בדיני אדם.

בגמרא (כג:) מבואר שהמשיך נחש בחברו (כלומר ששם יד חברו לתוך פי הנחש) פטור מדיני אדם למרות שבסבירות גבוהה הנחש יכישו. התוספות (ד"ה אילימא) שואלים מה ההבדל בין דין זה, לבין הדין שבסוגייתנו, בו המקרב את החפץ הניזוק לאש באופן כזה שסבירות גבוהה שיוזק חייב בדיני אדם. התוספות עונים, ששם, בשעה שקירב האדם את חברו לנחש, לא היה עדיין הארס בעולם, מה שאין כאן, שהאש כבר קיימת בזמן כיפוף הקמה^[62].

המגיד משנה מבהיר, שאם כאשר כפף את קמת חברו לפני הדלקה, כבר היתה מנשבת רוח שאינה מצויה, חייב, שכן כל הסיבה שפטור ברוח שאינה מצויה היא משום שלא עלה על דעתו שתבוא כזו רוח פתאום.

הטור כותב:

הכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל להגיע שם הדליקה ברוח מצויה חייב לשלם ואם לאו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים

ומשמע מלשונו שהמוטיבציה של המכופף צריכה להיות יצירת נזק. ונראה שאם מדובר ברוח מצויה, חייב המכופף אף אם לא נתכוון לגרום נזק, ככל מבעיר החייב גם כשלא הזיק בכוונה, והמוטיבציה להזיק עקרונית רק לגבי רוח שאינה מצויה, שם חייב בדיני שמים, ומשמע שחייב בדיני שמים רק אם נתכוון להזיק (ועי' עוד מזה בנושא הבא)

השו"ע (תיח יא) מביא את לשון הטור להלכה^[63]. והרמ"א מביא את הערתו של המגיד משנה.

המזיק את חברו ע"י הטמנת חפציו קודם שישרפו

לדין שבברייתא מובא עוד הסבר בגמרא (נה:) בשם ר' אשי- לדבריו, "הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה", הכוונה למי שטמן את קמתו של חברו כשראה דליקה מתקרבת, ובכך הזיקו, כיוון שעתה המדליק פטור על הקמה מדין טמון. הגמרא מסבירה שישנה חשיבות מיוחדת להבהיר שחייב הטומן בדיני שמים, כיוון שהוא טוען שרצה לכסות את הקמה, ולכן ניתן היה לחשוב שיפטר אפילו מדיני שמים, ומשמיעה לנו הברייתא שהוא בכל זאת חייב.

התוספות (ד"ה "כסויי") והרא"ש מבינים שההווה אמינא של הגמרא שיהיה הטומן פטור אפילו מדיני שמים, היא מתוך שנתכוון לטובה, ובכל זאת משמיעה לנו הברייתא שחייב בדיני שמים. ומסבירים התוספות, שאפילו אם כוונתו היתה להציל את הקמה, עדיין חייב בדיני שמים, כי היה צריך להעלות על דעתו שיזיק ולא יועיל.

לעומתם, המאירי והרא"ה פוסקים שחייב בדיני שמים רק אם היתה כוונתו להזיק על ידי הפקעת התשלומים. הם מפרשים שהגמרא אומרת שהיינו חושבים שפטור לגמרי לא משום שלא היתה לו כוונה להזיק, אלא משום שהזיק בצורה עקיפה מאד. על רקע זה אומרת הברייתא שחייב בדיני שמים, אפילו אם הזיק בצורה עקיפה כזו, ובלבד שיתכוון להפקיע את תשלום הנזק מחברו^[64].

הרמב"ם פסק את דינו של ר' אשי באופן ממנו לא ברור מה דעתו במחלוקת הנ"ל. וכן פסק בשו"ע (תיח טז).

חיוב ד' דברים באש

הגמרא (כג.) מסכמת את הדיון בשאלת אישו משום חיציו או משום ממונו, בציון ההבדל בין ר' יוחנן, לפיו אישו משום חיציו וגם משום ממונו, לבין ריש לקיש לפיו אישו היא רק משום ממונו – לפי הראשון, אם האש הזיקה אדם, רואים את המצית כאילו הזיק באופן ישיר, ודינו כדין החובל בחברו, החייב לשלם לו את התשלומים המיוחדים לאדם המזיק (צער, ריפוי, שבת וכו', עי' הלכות חובל ומזיק, פרק א). לעומת זה, לפי האחרון, הדין שווה לדין ממונו של אדם שהזיק אדם אחר, שם משלם המזיק נזק בלבד.

רש"י מסביר, ששונה חיוב המצית מחיוב החובל, בכך שהמצית אינו משלם בושת, וזאת על פי המקובל להלכה, שהמזיק את חברו ללא כוונה, פטור מהבושת (עי' הלכות חובל ומזיק פרק א הלכה י). רש"י מדמה את המזיק באש לנופל מהגג ברוח מצויה והזיק, הפטור מבושת.

לעומתו הרמב"ם מחייב את המצית אף בבושת. אמנם נראה שאף הרמב"ם לא יחייב כאשר המצית לא נתכוון להזיק, שכן אין דינו חמור מהמזיק בידיים, שגם כן פטור מבושת אם לא נתכוון להזיק.

השו"ע (תיח יז) פוסק כרמב"ם לגבי הבושת, ומוסיף, שבמקרה בו חייב המדליק משום ממונו בלבד (כמו אם הדליק בתוך שלו, ולאחר שהדליק נפלה הגדר בינו לבין חברו שלא מחמת הדליקה) אין דינו של המדליק כאדם המזיק, והוא משלם את הנזק בלבד.

תולדות האש

הגמרא (ו. ו-ג:) פוסקת שאם הניח חפץ בראש הגג, ונפל ברוח מצויה והזיק תוך כדי נפילה, חייב משום אש. המכנה המשותף בין השנים הוא ש"כח אחר מעורב בהם" (דהיינו הרוח המביאה את הנזק למקום בו הוא מזיק), הם ממונו של המזיק, וחובתו של המזיק לשומרם שלא יזיקו. התוספות (ג: ד"ה "וממונך") מעירים שהקריטריון של השייכות הממונית לא נאמר בדווקא, שהרי ברור שאדם המצית רכוש של אחד על ידי אש של אחר יהיה חייב. לפיכך, גם המניח חפץ שאינו שלו במקום שיכול בקלות ליפול ולהזיק חייב משום אש.

הרמב"ם פוסק על פי הגמרא, וכמוהו השו"ע (תיח א).